תקשורים ומאמרים

על רצון ריצוי וויתור ופשרה

הרצון מתפתח מתשוקה.

התשוקה היא ביטוי של כוח החיים הבסיסי המתקיים ומקיים אותנו, הכוח הראשוני של התגלמות נשמתנו בחומר. תדר זה מתקיים בצ'קרה הראשונה, והוא נובט כתשוקה בצ'קרה השנייה. 

הרצון מתהווה בצ'קרה השלישית מתוך המפגש של התשוקה עם השכל והתבונה. מכאן שהרצון הוא משמעות תבונית שעולה מתוכנו ומציבה בפנינו את דרכה של הנשמה וכיצד היא מבקשת לממש את עצמה. ניתן לומר שהרצון הוא הנווט של חיינו, ומכאן שעלינו לכבד את התכנים שהוא מעלה, שאנחנו מחויבים לו, ואוסיף ואומר, בלי הנחות ותירוצים, שהתעלמות מהרצון היא חטא כלפי עצמנו ומהותנו.

את הרצון יש לעתים להתאים לתנאים, אך התנאים אינם משנים את הרצון, כי הרצון, כאמור, מגיח ממקום עמוק בתוכנו. כדי לעשות סדר, נבחין בין הרצון לבין ה"מתחשק לי", ה"בא לי" וגחמות למיניהן, שקשורות למערך האגו ובעצם להסחות דעת מהמימוש של הרצון הנשמתי.

רובנו חונכנו בילדותנו שהרצון הוא מותרות ופינוק. דרשו מאיתנו ציות, לעשות מה ש"צריך" בלוויית מסר ש"מי את בכלל שתרצי".

ומהו ה"צריך"? ה"צריך" על-פי-רוב חיצוני לנו. הוא דורש מאיתנו להתאים את עצמנו לאידיאות מסוימות לגבי מה חשוב בחיים. בכך אנחנו מאבדים קשר עם העצמי האותנטי שלנו ועם האפשרות לחיות בעולם כאינדיבידואל עצמאי. על-ידי הקשבה לאמת הפנימית שמבעבעת בתוכנו, נוכל ללמוד להבחין בין הרצון לצורך ולגחמה. אפשר למשל לבחון את ההיבטים האלה באכילה. מתי אני אוכלת מתוך רצון - כלומר, מתוך תיאבון בריא, או אוכלת מתוך צורך - כלומר כי אני חושבת או אומרים שזה בריא או מרזה, או אוכלת כי "בא לי", כלומר, כהסחת דעת ואף בריחה מרגשות שעולים. 

אם מעיין הרצון בתוככם התייבש ואתם מתקשים לגלות את פתחו, שנסו מותניים, צאו למסע תיקון ושיהיה בהצלחה. לרצון כוח להזיז הרים.

ריצוי הוא תכונה נרכשת, כלומר, הוא לעולם לא נובע מהמהות שלנו. ריצוי פירושו לחיות "רצון" שאינו שלנו. זה יכול להיות רצונו של אדם אחר שחי ונוכח בחיינו, או של מישהו שכבר לא מתהלך בינינו. יש מצבים שאנחנו מרצים אידיאות ואידיאולוגיות המתקיימות סביבנו או בתוכנו, כלומר, מנהלים את חיינו על-פי האידיאות ולא על-פי הרצון האותנטי שלנו. השחרור של דפוסי ריצוי אינו קל. הוא יכול להיות קשור באשמה, בחרדה או בתחושה שהאדמה נשמטת מתחת לרגליים. כשמתקיים דפוס של ריצוי חשוב לרפא את עצמנו ממנו וללמוד לחיות על-פי רצוננו.

וויתור הוא הימנעות ממימוש של תוכן מהותי. מדובר בוויתור על עצמנו. לעתים אנחנו מוותרים על עצמנו נוכח דרישה מטעם הסביבה, ולפעמים מוותרים על עצמנו בשל עכבות פנימיות כמו חוסר אמון בעצמנו, עצלות או חוסר נכונות לשלם מחירים. המאפיין הרגשי העיקרי של הוויתור הוא אי הסכמה של הלב. משהו ממשיך לכרסם שם בפנים. הלב נסגר ונבנה כעס. כשזה המצב, עלינו להבין שפגענו בעצמנו. פגענו בעצמנו לא כי היינו "רעים", אלא כי לא לקחנו אחריות על עצמנו. לא קל לנו לפגוש את עצמנו במצב הזה, ותמיד יהיו לנו סיבות, הצדקות ותירוצים. הבעיה היא שסיבות, הצדקות ותירוצים לא מרפאים. תמורה לא מוותרת לנו ואומרת שוויתור הוא אלימות כלפי עצמינו. לא פחות. במקרים מתמשכים ומצטברים, הוויתור יכול להיות בסיס למחלה אוטו-אימונית. לא קל לצאת מדפוסי וויתור כי זהו דפוס משתק, אבל כמו כל מסע, הוא מתחיל בצעד אחד ראשון ועוד צעד ועוד צעד...

הפשרה שונה מן הוויתור. הזכרתי בראשית דברי, וכל אדם הרי יודע, שלא תמיד אפשר מייד לממש רצון. ייתכן שיהיו לנו כמה רצונות ונצטרך ליצור סדר עדיפויות, ייתכן שהמציאות הפיזית של חיינו לא מאפשרת. כשאנחנו מכירים במכלול הסיבות והנסיבות, אנחנו שוקלים את האפשרויות בתבונה, יוצרים סדרי עדיפויות, ומממשים את הרצון בקצב האפשרי. בכך לא וויתרנו על עצמינו. התפשרנו. בפשרה מתקיימת הסכמה של הלב. הרצון ממשיך לפעום בתוכנו, אנחנו מכבדים אותו, וחיים מתוך היערכות לקראת הזמן שהוא יעלה ויפרח.

 

חזרה לרשימת מאמרים ותקשורים