תקשורים ומאמרים

על הכעס

הכעס הוא בן לוויה צמוד ונוכח בחיינו, מי יותר מי פחות. יחד עם זאת, התורות הרוחניות, הדתות וחלק לא מבוטל מהתרבויות בעולם מגנות ואף ממדרות אותו בבחינת טאבו. אני מסכימה שלא נעים לכעוס ולא נעים כשכועסים עלינו. עוד פחות נעים לאגור ולאצור כעס. אך מכיוון שהכעס הוא בטבע האנושי, נסתכל לרגע על הטבע בכלל.

כדור הארץ, לדוגמה, מאזן את הלחצים הטבעיים המתקיימים בתוכו בצורה של תופעות גיאותרמיות, התפרצויות געש ורעידות אדמה. זה לא נעים לנו, שוכני קליפת הכדור, אבל זו דרכו של הכדור שלנו לאזן את עצמו. שריפות יער מאפשרות התחדשות לצמחים שסבלו קודם לכן ממחסור באור השמש, ובכך מתאזנת הסביבה האקולוגית. גם החיים שלנו כרוכים בתנודות של יציאה מאיזון וחזרה לאיזון, והכעס באיכותו הפורצת הוא אחד המאזנים הרגשיים שלנו.

כדי לעמוד על טבעו של הכעס נשאל את עצמנו מהו? ממה הוא נובע? אילו תכנים הוא מעלה? אילו בעיות הוא פותר? אילו בעיות הוא יוצר? כדי להבין באמת עלינו להיות ניטראליים, ללא דעה קדומה וללא שיפוט. הכעס הוא לא רע ולא טוב, הוא מה שהוא. במאמר זה אני מציעה דרך לראות את הפוטנציאל הטמון בכעס ומתוך כך לבחון דרכים כיצד לנהל אותו בתוכנו. התכוננו לכך שעד סוף הקריאה במאמר זה, השד ששמו כעס לא יראה לכם נורא כל-כך.

מהו הכעס?

כעס הוא תוצר טבעי של הנפש. הוא נובע מגודש של אירועים שאנחנו מתקשים לעכל אותם, מסתירות וקונפליקטים, מקושי ביצירת סדרי עדיפויות, מחוסר בשינה, מפערים בין תפישות העולם שלנו לבין העולם עצמו, ממצב בריאותי לקוי ועוד. מדובר, אם כן, בלחץ ובחוסר איזון רגשי שהם תוצרים של החיים עצמם. לפיכך ניתן לראותם כפסולת רגשית שאמורה למצוא את דרכה אל מחוץ למערכת הגופנפש שלנו, ממש כפי שהגוף פולט כל פסולת אחרת הנוצרת במהלך התפקוד השוטף שלו. על כך אומרת תמורה:

"הכעס המתקיים בכבד הינו כעס אשר מבעבע ומתקיים ברגשות. נישאים הרגשות על מחזור הדם ובמחזור הדם, ומשמגיע הדם לכבד עובר הוא תהליך של ניקוי, כלומר, עוברים הרגשות ניקוי מרעלים תפישתיים, קלקולטיביים, מניפולטיביים וערכיים. עליכם להבין כי הכבד איננו אמור להותיר רעלים רגשיים בקרבו. על רעלים רגשיים לצאת אלי חוץ באמצעות כעס, כלומר, משכועסים אתם, בני האדם, מאפשרים אתם לכבד לפנות מתוככם רעלים המרעילים לא רק את גופכם אלא אף נפש ורגש. עליכם להבין כי אינכם אמורים למנוע מעצמכם את ניקוי הרעלים הרגשיים".

הכעס כמערכת התראה – הכעס כמורה

הכעס ממחיש לנו שחרגנו ממידתנו, ששכחנו להקשיב לקולנו הפנימי, שדרשנו מעצמנו ומזולתנו משהו שהוא מעבר לכוחנו ולכוחם. הוא מצביע בפנינו, אם נסכים לראות, על תפישות רגשיות שגויות ומצביע על שינויים אפשריים בהתנהלות הפנימית שלנו ו/או באורח חיינו. היעד שלנו איננו רק לפרוק את הכעס, אלא ללמוד את השיעור הפנימי שהוא מעלה. לכן, בהתייחסות נכונה, ניתן לומר שהכעס חושף ואף מאיר את דרכנו ובעשותו כן הוא מורה. ביקורת עצמית על עצם היותנו כועסים משמרת ואף מגבירה את העמימות הפנימית ומקשה על לימוד השיעור.

הכעס הוא אינדיבידואלי וסובייקטיבי. דבר שיכעיס אדם אחד ישאיר את חברו בשוויון נפש. את הסובייקטיביות האינדיבידואלית הזו יש לכבד, כי היא המסלול של הקרמה האישית שלנו. מתוכה דובר ליבנו החכם, כי הוא, ורק הוא, יודע להוביל אותנו בדרך שמתאימה לנו.

בחירת התגובה

כשמתעורר כעס עקב פגיעה מצד הסובבים אותנו, לעתים פועלים בתוכנו מנגנונים פנימיים סמויים שמנווטים את הכעס להגדרות אחרות. לדוגמה, אקח מצבים שמישהו פלש לגבולי, פגע בכבודי, לקח לי משהו ללא רשות, התעלם ממני, לא קיים הבטחה וכולי. ישנה בתוכי אפשרות להיעלב, להיפגע, להתאכזב או להצטער, כלומר, לספוג פנימה, וגם ישנה בתוכי אפשרות לכעוס ולפנות החוצה. כשספגתי פנימה הפקדתי את עוצמתי בידיו של הפוגע, דלדלתי את עצמי, ואולי אף זימנתי לחיי את הפגיעה הבאה. יש שיטענו שראוי ואף אצילי לספוג, להיפגע, לוותר ולבלוע. הרי איננו רוצים להילחם כל הזמן. אנחנו רוצים ללמוד להוקיר את הקיים, לקבל בשמחה את היש על הסתירות והפרדוקסים, הטוב והרע. ואכן, השמחה שבלב היא אבן הבוחן וגם המפתח. כשאנחנו סופגים, פגועים, מוותרים ובולעים אנחנו אמנם "מתנהגים יפה", אך בליבנו לא מקבלים ולא מסכימים, כלומר, איננו שמחים על הקיים.

אם במצבים הפוגעניים מהסוג שציינתי נבחר להכיר בכעסנו ולהגיב באופן נקודתי ופרופורציוני להתרחשות, נשמור על עוצמתנו, נכבד את עצמנו ונציב את גבולותינו. כך נוכל ליצור איזון בחיינו ובמערכות היחסים שלנו, וזאת בלי לפגוע בזולת. כשאנחנו בוחרים בהחנקת הכעס או בתחליפי הכעס, ראשית אנחנו פוגעים בעצמנו ובמערכת החיסונית שלנו, ושנית, המערכת הרגשית שלנו זוכרת וצוברת עדי לא נוכל יותר להכיל, ואז יתפרץ הכעס בצורה שוצפת וגועשת שתשאיר אותנו ואת סביבתנו מדממים. לצורה זו של כעס אנחנו לא רוצים להגיע. הוא מעיד על רמת רעילות גבוהה ועל חוסר מודעות לרגשות הפועמים בתוכנו.

כשאנחנו כועסים על יקירינו אין זה אומר שאנחנו לא אוהבים אותם, וכשהם כועסים עלינו אין זה אומר שהם לא אוהבים אותנו. החנקה מתמשכת של כעס או המרתו ברגש המרעיל פנימה במקום להתנקות החוצה, הם אלה שסוגרים את ליבנו. הסימנים הבולטים לכך שליבנו סגור הם הסתגרות והיעדר שמחת חיים.

כעסנות כוחנית

עד כה דנתי בכעס כתהליך טבעי, שהוא מחויב המציאות כשאנו חיים בחומר. על פי הדפוס של התהליך הטבעי והלגיטימי, מתקיימת כעסנות שהיא אינה רגש אלא תפישה ומניפולציה, תחפושת מבית היוצר של האגו. הכיצד? האגו מעלה התנהגות כעסנית כדרך להשיג דברים וכצורה של הפחדה, כוחניות ושתלטנות. אם אנחנו רוצים להתפתח, עלינו לשים לב ולבדוק האם מתקיימת בנו כעסנות כמניפולציה, וכמובן, ללמוד לנהל את חיינו בצורה הולמת יותר. במקביל, כדאי להתבונן מה קורה לנו מול אנשים כעסנים. האם אנחנו פוחדים מהם? האם אנחנו נוטים לרצות אותם כדי "שיהיה שקט"? האם נוצר שקט?

כעס עצמי

ולבסוף אני רוצה לומר גם כמה מילים על כעס עצמי. כעס עצמי יכול להיות תוצר של כל מה שנאמר על כעס עד כה, אבל יש לו גוון מיוחד. אנחנו כועסים על עצמנו כשלא עמדנו בציפיות שלנו מעצמנו. כאנשים שמעוניינים להתפתח, אנחנו לעתים מציבים לעצמנו יעדים גבוהים ואף בלתי אפשריים, וכשלא עמדנו בהם אנחנו שופטים את עצמנו, מלקים את עצמנו, וחווים כישלון ואף אשמה. בכך מתכווץ ליבנו והאושר הנשגב מבושש לבוא. כשעולה בכם הכעס העצמי, אנא מכם, עצרו והתבוננו בכל דרך שעומדת לרשותכם. העריכו מחדש את הדרישות והציפיות שלכם מעצמכם, קבלו את עצמכם כפי שאתם, סלחו לעצמכם, חבקו את עצמכם, כתבו לעצמכם מכתב אהבה, שתפו מישהו בתובנות שלכם לגבי עצמכם גם אם "אין במה להתגאות". התפללו. מדטו. היכולת להמיר כעס עצמי באהבה הוא שחרור גדול.

 

לגיטימציה של הכעס וביטויו מאפשרים סביבה נאותה ללימוד של הכעס ככלי מאזן. ככל שנביא את התפישות הרגשיות שלנו אל אור המודעות, ככל שננקה את העכירות הרוחשת מתחת לפני השטח, ככל שליבנו יתרחב ונוכל להכיל שגיאות, סתירות, וקונפליקטים, ככל שנקבל את עצמנו ואת הסובב אותנו, כך נוכל להיות מאוזנים וושמחים יותר וכועסים פחות.

חזרה לרשימת מאמרים ותקשורים