הידעתם? הארות

הארות
סוכרת ואיזון רגשי
מחלת הסוכרת מדברת על איזון רגשי. הכיצד? האינסולין המופרש בלבלב הוא אנרגיה פורצת, דינאמית ומהירה. הגלוקגון המופרש גם הוא בלבלב הוא אנרגיה מרגיעה, מכנסת, לומדת ומתכננת. הפיזיולוגיה התקינה של הלבלב היא ריקוד של השניים שמשלימים זה את זה.

גם בזרימה רגשית תקינה מתקיימת מחזוריות טבעית בין שתי המשמעויות. לכל אדם נחוץ זמן של התכנסות, התבוננות, ועיכול המציאות הפנימית והחיצונית. בזמן זה אדם "ממלא מצברים", מנווט את דרכו ובוחר את בחירותיו. בחירות אלה מזינות ומכוונות את זמן היצירה, הפריצה וההחצנה, ובכך האדם מתנהל בחייו מתוך חוש מידה, חוש פרופורציה ודיוק בהשקעת האנרגיה.

ללא איכות ההתכנסות והלמידה, פרץ היצירה מקבל אופי של אובססיה, כפייתיות וגחמנות, יוצא משליטה ומתנתק מהמצפן פנימי שמתוכו יודע אדם את דרכו גם מבחינה מוסרית. מצב לא מאוזן מסוג זה מביא להפרה באיזון הלבלב ולאפשרות של התפתחות מחלת הסוכרת.

יש לשים לב שהתכנסות מתמשכת יתר על המידה, שאינה מתפתחת למימוש ביצירה, אף היא מפרה את האיזון בלבלב.

סוכרת ותנועת הגוף

כשהתנועה הפיזית (כמו עבודה או ספורט) נשענת על תנועה רגשית של  חמדנות, אובססיה, תועלת, הישגיות או הצורך להוכיח, נשכחת התנועה מתוך הנאה לשמה. לדוגמה, כשאדם צועד בטבע לשם הנאה מעצם ההליכה ומכל הסובב, מתקיים ערך רגשי-גופני של הנאה כשלעצמה, ולעומת זאת, כשאדם צועד בטבע ומודד את קצב הליכתו על מנת לשבור שיא או להתפאר בפני חבריו, מתקיים ערך רגשי ופיזיולוגי שונה.

תנועת הגוף היא אמצעי ריפוי ידוע ומוכר עבור מחלת הסוכרת, אבל הדגש המובא כאן הוא שזו צריכה להיות תנועה לשם הנאת הגוף והרגש וללא כל תכלית אחרת.

סוכרת ותזונה

תמורה אומרת שאנשים שעוסקים בפעילות ספורטיבית ומניעים את גופם להנאתם, גם אם יאכלו מזון מסונתז ובכמויות גדולות מדי, לא יגיעו למצב בו הלבלב מפסיק לייצר אינסולין. יש לזכור שתזונה לקויה קשורה לעתים קרובות למערך רגשי לא תקין.

סוכרת ושינה

שיבוש מערך השינה לאורך זמן יכול לגרום לתפקוד לא תקין של הלבלב.

סוכרת ורווחה רגשית

אנשים שמטפחים את רווחתם ומתוך כך את רווחת סביבתם, לא מגיעים למצבים שבהם הלבלב מפסיק לייצר אינסולין.

סוכרת ומצבי לחץ

הלבלב "יודע" לתפקד במצבי לחץ רגעיים וחולפים, אולם התרבות המערבית משרה לחץ ומתח תמידיים, ודורשת תגובה מיידית גם כשדרוש לנו זמן עיכול ממושך יותר. לצד תכנים המעודדים צמיחה והתפתחות, התרבות המערבית מציפה את הפלנטה בתכנים של תחרות תמידית, מעמדות, קנאה, שלטון, כוחנות, כפייה, הכרח וכורח, ואלו מעודדים התפתחות של מחלות "מערביות" ובכללן הסוכרת. 

אשמה חרטה ואחריות
נשמות לא חוות אשמה. כבני אדם, במהלך חיינו, אנחנו לעתים מאמצים לעצמנו את האשמה כדרך של הישרדות רגשית. חלק מאיתנו אף חיים אשמה כתבנית רגשית, שלפיה אדם חווה את עצמו ואת חייו כ"בית משפט" מתמשך, הגוזר עונשים כבדים, בדרך כלל לא מידתיים, וללא תאריך שחרור. אשמה כוללנית נובעת מביקורת ושיפוטיות של ההורים בגיל הילדות, ומסביבה חיצונית ו/או פנימית של דרישות שאי אפשר לעמוד בהן.

 

הנשמה מתגלמת בגוף-חומר כדי ללמוד. לכן אפשר לומר שהחיים הם בית ספר, או בואו נאמר - מרחב למידה, אבל החיים הם לא בית משפט. אני כותבת את הדברים האלה בצורה חד-משמעית לאור הסברים של תמורה על המהות האלוהות ועל כוונותיה בבריאת בני האדם כיצורים בעלי יכולת בחירה. האלוהות מעודדת אותנו, ילדיה, להתפתח, מעניקה לנו אינספור הזדמנויות, אך היא אינה מאשימה ומענישה את מי שכשל. 

הנשמה מבקשת ללמוד מכל אשר קורה לה, נעים יותר או פחות, קל יותר או פחות. מי שמקיים בתוכנו את בית המשפט הפנימי הוא האגו.

תחושת אשמה היא דרך ללא מוצא משום שהיא לא מכילה כלים להתרתה. היא פסילה של אדם את עצמו ואף פגיעה קרדינאלית של אדם בעצמו. אין תועלת ואין תוחלת באשמה. הטיפול ההולם הוא להאיר את מבוכיה ולהעלותם על מסלול של סליחה וערך עצמי. אם התקיימו עוולות – יש להעלותן על פלטפורמה של חרטה וסליחה.

חרטה ...אז שגינו, טעינו, התבלבלנו, התעלמנו, לא הקשבנו, פגענו ומה לא... לשם כך קיימת החרטה. החרטה היא חשבון נפש. אנחנו מתבוננים בעצמנו ובמעשינו, אם אפשר בחמלה וללא שיפוט, אנחנו מבינים במה שגינו, מדוע זה קרה לנו, האם מדובר במשהו חד-פעמי או בנטייה או תכונה או תפישה קבועה המנהלת את חיינו? במילים אחרות, אנחנו משתמשים באירוע כדי ללמוד את עצמנו ולממש תהליך של מודעות. בחרטה אנחנו גם בוחנים את האפשרות למזער נזקים, לפצות, להתפייס, לבקש סליחה ולסלוח. לסלוח לאחרים ובעיקר לעצמנו. בכך מימשנו לימוד, והרי זה העיקר, לשם כך באנו לחיים בכדור ארץ. לפיכך חרטה היא רגע של הארה.

אחריות היא מושג הרבה יותר רחב. אנחנו אחראים לכל רגשותינו, לכל מעשינו ולכל בחירותינו, המודעים והלא-מודעים כאחד. ההכרה באחריות הזאת היא בסיס להתתפתחות שלנו. ברובד החברתי יש לנו תחומי אחריות בהקשר של תפקיד (הורות, תחום מקצועי וכדומה). מנקודת המבט של ההתפתחות שלנו, אחריות זו היא חלק מאחריותנו הכוללת לכל מעשינו. מהבחינה החברתית קיימות הגדרות חברתיות לתפקוד לא נאות, וכאן מתקיים בלבול בין אחריות לאשמה. במרחב הזה כל חברה מקיימת מערכות שיפוט וענישה על-פי תפישותיה.

האחריות העליונה שלנו, שהיא גם מחויבות, היא לממש את עצמנו על-פי החוזה שקבעה נשמתנו בטרם ירדה לגוף-חומר. מכיוון שהחוזה הזה לא פרוש בפנינו במודע, הקרוב ביותר שניתן זה להקשיב לרצון, ללב ולאינטואיציה, שיחשפו בפנינו את המהות שלנו. 

החשיבות של ארוחת בוקר
כשלא אוכלים ארוחת בוקר בשעה מתאימה, הגוף לוקח את האנרגיה שנחוצה לתפקודו השוטף מהורמון הקורטיזול שמופרש בבלוטת יותרת הכליה. זהו הורמון בעל תפקידים הישרדותיים ובכללם אחריות על מערכת החיסון.

הימנעות קבועה מארוחת בוקר היא שימוש לא נכון בכוחות הקורטיזול. כשהורמון זה מושקע בפיצוי על היעדר מזון, הוא משקיע פחות במערכת החיסון והגוף פגיע יותר בפני מחלות חדשות או משתקם לאט יותר ממחלות קיימות.

הארות על היריון ולידה
הידעתם שכדי שתיווצר הפריה צריכה להיות הסכמה בין נשמת האם, נשמת האב ונשמת העובר עצמו? כשלא קיימת הסכמה אין אפשרות להפריה, גם כשכל המשתנים הגופניים נראים תקינים במונחים רפואיים.

הידעתם שהזרע שמצליח לחדור את דופנות הביצית הוא לא הראשון שמגיע אלא זה שמתאים ביותר? ההתאמה איננה לפי אמות המידה המוכרות לנו במונחים של כשירות ביולוגית או חברתית. הזרע שמצליח לחדור את דופנות הביצית הוא זה שנושא את התכונות המתאימות ביותר למימוש הקרמה שנושאת נשמת העובר. אצל בעלי חיים נצפית התנהגות שנקבות מעדיפות זכר גדול, חזק, כזה שיש בו כישורי הישרדות גבוהים. לא כך אצל בני האדם. הקריטריונים שלנו לגבי הצלחה חברתית וכלכלית אינם מעניינה של הנשמה. היא בוחרת את התוכן התורשתי שיאפשר לה לקיים מסלול התפתחות על-פי צרכיה, וזה אף יכול גם להיות מימוש בגוף שאנחנו קוראים לו "פגום" פיזית או מנטאלית.

הידעתם שנשמת העובר היא זו שמנהלת את ההיריון? היא זו שקובעת תקינות או אי תקינות, בוחרת "מומים", מנח לידה, ואף בוחרת סיום הריון בעתו או טרם השלמתו. נשמות העוברים יודעות שבמקרים המוגדרים על ידינו כ"לא תקינים" ייעשו ניסיונות להציל אותן. לעתים הן מחליטות להיות פסיביות ו"לקבל את הדין" ולעתים הן "מתעקשות". במקרים אלה הן יודעות לסלף קריאות של מוניטורים, בדיקות דם, בדיקות גנטיות ומה לא...

הידעתם שניתוחים קיסריים לעתים קרובות נובעים מהסתייגות שיש לנשמת העובר לפלס את דרכה אל מחוץ לגוף האם? ההסתייגות מפילוס דרך או פריצה באה לידי ביטוי באופנים שונים בהתנהלות החיים לאחר מכן.

על וודאות, חיים ומוות
הוודאויות היחידות שיש הן השינוי והמוות. השינוי הוא תכונה בסיסית של הקוסמוס, ואנחנו לא יכולים לנתק את עצמנו מהחוקיות הזאת. רובנו מתאמצים ליצור וודאות בחיינו ולקבע מצבים נוחים ומועדפים, אבל כשהמציאות מהתלת באשליית הוודאות שלנו, לא הטרוניה תצעיד אותנו קדימה אלא ההתפכחות אל ההבנה שהחיים בשינוי מתמיד, ושהיציבות שנחוצה לנו הינה דינמית, משתנה ונעה על פני מציאות משתנה.

ההדרכה של תמורה מייחסת חשיבות עליונה להתפתחות שמזומנת לנשמות בעת שהן בגוף-חומר. ערכם של החיים והמשמעות שלהם הם בהזדמנות הזו, והיא יקרה ביותר. וכך היא אומרת: "אתם פוחדים למות, ואינני מקלה ראש במוות, משיודעת אנוכי כי הנשמות המתקיימות בקרבכם חתמו הן על חוזה אותו באו לממש במציאות החומר. אינני מקלה ראש בהיבטי המוות מכיוון שכל נשמה הבוחרת לסיים את תפקידה בטרם עת, בעבורנו אומר הדבר כי תיאלץ היא לרדת פעם נוספת על מנת לסיים את תפקידה עליו חתמה היא."

הפחד מן המוות, ואף מן הזקנה, מקבלים אצלנו, בני האדם, משמעות אחרת, של מתן ערך עליון לגוף עצמו בהיבטיו החומריים. "על-אף היות המוות וודאי, אתם כה חוששים ממשמעויותיו עדי מבקשים אתם לנצח אותו בדרכים שונות ובכללן תזונה אשר ברבות מן הפעמים איננה מתאימה למהותכם, ניתוחים מיותרים, פעילות גופנית בלתי מתאימה באיכות ובכמות, ואף פונים אתם אל תורות שונות על מנת למצוא בהן נחמה כי באמצעותן תוכלו אתם ללעוג למלאך המוות ו"לסדר אותו...בכך יוצרים אתם במהותכם סבל פנימי."

"...משיוצרים אתם את עצמכם כחלק מתהליך החיים, מלידה ועד מוות, ומשמבינים אתם כי המוות הינו חלק ממחזור החיים אתם אינכם פוחדים מן המוות."

היחס המורכב שלנו לזקנה ולמוות הוא מערך של תפישות רגשיות שמפריעות להבנה שלנו את משמעות חיינו. מתוך תפישות רגשיות אלה נוצר מה שתמורה מכנה "פולחן מוות":  

"...יצרתם סביב המוות אלמנט של פולחן. אתם מתקשים להניח למתים לעשות את דרכם, אתם מקדשים את אשר נותר מגוף-חומר, כלומר את עצמות השלד, ואתם כועסים על בני משפחה אשר ביום השנה לזכרו של קרוב אינם מגיעים לבית הקברות. עליכם לדעת כי המהות הנשמתית איננה מצויה בזה המקום. אינני אומרת כי עליכם לחלל את החומר, ברם עליכם להבין כי החומר אשר נותר אין בו דבר. עם המוות, כל אשר התקיים בחומר חזר אל היבטיו האנרגטיים והותיר את החומר ללא רוח חיים."

 

לחץ דם
כל מה שקשור ללחץ הדם, בין שגבוה מדי, תקני או נמוך מדי, הוא רגשי. לחץ הדם מתאר כיצד אדם חי עם עצמו במשמעויות של הלב והכליות. תפקוד לבבי נכון הוא היכולת של אדם לקבל את עצמו, להכיל את עצמו, להעריך את עצמו, לכבד את עצמו, להסכים עם עצמו, לסלוח לעצמו ובעיקר, לאהוב את עצמו.

אנשים שנמצאים בלחץ, בדאגנות, בחרדה, במתח, בכפייתיות, באובססיביות, בהתמכרויות, בניצול, בכוחנות אינם מאפשרים לליבם לתפקד בצורה נאותה, כלומר, הם מכבידים על פעולת הלב הרגשי-אנרגטי ובכך גם על הלב הפיזי. מתוך כך נוצרות בעיות בלחץ הדם.

גם מצד הכליות, כשאדם יוצר בתוכו הערכה נכונה של רגשותיו, ופירוש נאות לרגשות הסובבים אותו, ומתוך כך מתווה דרך של מצפון ואתיקה, מאפשר לכליותיו לעבוד בצורה נאותה. כשהסינון הרגשי אינו במיטבו, נפגעת פעולת הכליות, וכשהן לא מסננות רעלנים וחומרים מיותרים בקצב הנדרש, הלב מגביר את פעולתו כדי לשפר את מעבר הדם בנפרונים ונוצר לחץ דם גבוה. כשלחץ הדם נמוך, גם אז הלב עובד קשה מדי מכיוון שעליו להזרים את הדם ביתר חוזקה כך שיגיע לכל תא ותא בגוף. לפיכך לחץ הדם הנמוך אף הוא איננו מיטיב עם הגוף.

לדברי תמורה, מה שמכונה "לחץ דם של ספורטאים" 60/100 אינו מיטיב עם הגוף. לחץ דם נורמטיבי, כידוע, נע בין 70/110 לבין 80/120. ניתן לחרוג בסיסטולי ל-130 ובדיאסטולי ל-88 ולכל היותר 89, אולם בהגיע הדיאסטולי ל-90 אומר הדבר כי המצב איננו טוב.

 

מוסר, מצפון והכליות
הביטוי העברי "מוסר כליות" מדויק. הכליות הן מכון טיהור, של הדם ושל הרגשות כאחד. מתקיימת אנלוגיה בין תהליך פירוק הדם והרכבתו מחדש לבין היכולת של אדם לנתח את רגשותיו ולהרכיבם לכדי יצירת מצפון פנימי, שהוא מצפן המכוון את דרכו.

מצפון פנימי אומר שמתקיימות בקרבו של אדם אמות מידה לתרגום נכון של רגשותיו וחוויותיו, אמות מידה לפירוש תגובותיהם של בני האדם שסביבו, ומכאן אמות מידה לתגובה הנכונה ולמעשה הנכון. מדובר אם כן בטוהר רגשי, טוהר חווייתי, טוהר מחשבתי וטוהר חשיבתי. זוהי תבונה הנרכשת לאורך החיים. התבונה היא בלב, כך שהמצפון והאתיקה הם פעולה משולבת של הלב והכליות במישור הרגשי, ממש כפי שלחץ הדם הוא תולדה של הפעולה המשולבת הפיזיולוגית של הלב והכליות. שילוב זה נמצא בדברי הנביא ירמיהו "וה' שופט צדק בוחן כליות ולב"(ירמיהו י"א כ').

שימו לב שהדרכתה של תמורה מפנה אותנו להליך פנימי של פיתוח קוד אתי, מוסרי, מצפוני אינדיבידואלי, שאינו תלוי ואינו מותנה בחוקים ובנורמות חיצוניים.

מוסר הכליות הוא ייסורי הכליות. אנשים שנשמתם  מתייסרת בשל מצפון ואתיקה פגומים המתקיימים באישיות, נוטים לפתח בעיות בפעולת הכליות.

אשמה ומצפון - מה ההבדל?

ישנם אנשים שנוהגים עם סביבתם בהגינות, שמקפידים להיות "בסדר", ועדיין מייסרים את מצפונם. במקרה זה מדובר בתפישה רגשית שגויה של אשמה. אשמה אינה מצפון ואינה מצפן. היא לא מראה לנו את הדרך, היא לא פותחת את עינינו ולא מרחיבה את ליבנו. אשמה היא תפישה רגשית שאדם רכש בעברו ונושא בקרבו, והיא מופעלת על-ידי טריגרים שונים. זהו מצב שיש להביאו לאור המודעות ולטפל בו. אשמה היא מצב שבו אדם פוגע בעצמו.